פרידה ממאיה הישנה

מאז שאמא שלי נפטרה אני לא מכירה את עצמי,

זה סיפור על התלבטות ובחירות בחיים.

והמסע בתוך ההתפתחות האישית.

אמא שלי נפטרה ב7.9.2023 כלומר לפני 8 חודשים,

אבל לי זה מרגיש כמו אתמול.

אמא שלי ואני היינו חברות טובות, מדברות על הכל, מבלות יחד, ממש מחוברות.

והפרידה ממנה הייתה פתאומית והשאירה אותי בטראומה.

את הטראומה הזאת לוקח לי זמן לעכל, מה זה לעכל.. יש דברים שתקועים בבטן והופכים אותה שוב ושוב.

אז באמת הייתי אצל פסיכולוגית כ-15 פגישות, אבל בנינו.. זה היה נחמד ולא מעבר לזה.

לשמוע משפטים כמו "לגיטימי להיות עצובה" לא נותן לי כלים להתמודד עם החיים.

כי בכל רגע שאני עצובה "זה לגיטימי" ואני מסתגרת, בוכה, לא עובדת ולא אפקטיבית.

מרגישה שאיבדתי את עצמי לגמרי.

אני לא יודעת מה אני, מי אני, מה עושים, איך לקום בבוקר, איך להניע את עצמי, איך להתמודד עם הסביבה.

וכל החוסר הבנה, התלות שפיתחתי בבן זוג, העצב, הכאב היומיומי, זה גם חלק מה שהביא לסיום המערכת יחסים שלנו.

אז אני עומדת בצומת דרכים כואבת במיוחד.

איבדתי את אמא שלי,

לא ידעתי איך להתמודד עם זה.

ואיבדתי את הבן זוג שהיה לי,

כי לא ידעתי להתמודד איתו בתוך הכאב שלי.

עכשיו השאלה..

איזה סוג של אֵבֶל קורה כאן?

אֵבֶל מאדם שנפטר ואֵבֶל מאדם שהלך..

אֵבֶל זה אֵבֶל..

ושניהם כואבים בטירוף..

והדמעות בגרון בשני המקרים מציפות כל פעם מחדש..

בשיחה עליה ובשיחה עליו..

בשני המקרים אלו שני אנשים שעזבו.

כחלק מהדרך לנסות להבין מה קורה בחיים המטורפים האלו, הקשבתי לפודקאסטים על פרידה [קישורים בהמשך..]-איך מתמודדים עם פרידה? ומה המשמעות שלה?

הפרידה היא כואבת במיוחד כשיש לנו קשר לאדם הזה.

והכאב נובע מזה שאנחנו נאחזים כל כך חזק במשהו כל כך זמני - אנשים.

אנשים משתנים, אנשים מתים, אנשים הולכים..

ואי אפשר להכריח אף אחד להישאר.

לא משנה כמה נתחנן..

זה מזכיר לי סיפור:

לפני שנה יצאתי עם מישהו לתקופה קצרה, זה בהתחלה הרגיש טוב וגם התפתחו רגשות וציפיות לעתיד, אבל מהר מאוד עלו בעיות מהותיות עבורי.. הוא התלבט לגביי.

כיאלו סרייסלי, עליי אתה מתבלט??

אתה יודע מה אני יכולה להציע לך.. ואתה יודע שזה שווה לך.. ואתה מתלבט אם להישאר רווק ל..מי יודע כמה זמן אבל ההיסטוריה המראה שלפחות כמה חודשים או כמה שנים.. או להגיד הגיע הזמן להפסיק לחפש את ה"הכי טוב" ולעצור ולהגיד "מה שיש לי כאן ביד זה מדהים ועם השאר נתמודד".

אנחנו פשוט דור של התחלפות, כל הזמן מחכה מעבר לפינה טוב יותר..

אין דבר כזה טוב יותר!!!

תוציאו את זה מהראש שלכם!

יש דבר כזה מה אני מרגיש, מה נכון לי, ואם אני מוכן להתמודד ולעבוד על זה.

כי מערכת יחסים זאת עבודה.

וללכת לחפש מישהי אחרת שאולי יהיה טוב יותר, זה מסע שלעולם לא נגמר.

ואני מזמנת לי מישהו שיחשוב כמוני בקטע הזה.

שאין סוף לחיפושים אחר הטוב ביותר..

אלא- יש אהבה, ומפה מנצחים את העולם יחד.

נחזור לסיפור..

אז ההוא התלבט עלי.. ולא תגידו הוא הגבר הכי הכי... אבל אני הייתי מוכנה לקבל אותו טוב מספיק ולעבוד עם הבסיס המעולה שיש פה.

מפה לשם ההתלבטות הזאת נמשכה כמה חודשים, והגיע בצורות שונות, כגון יצירת קשר עם מישהי אחרת, התקמצנות, תחושת זלזול ועוד..

עד שהגיעו מים עד נפש ושלחתי אותו לדרכו.

בזמן הזה הכרתי מישהו אחר שהזכיר לי כמה כיף להיות מחוזרת ומעורכת, והוא היה בחור מדהים, יצא לנו טוב כי הוא הגיע בתקופה שגרמה לי לדייק את היחס שאני רוצה מבן זוג, ובשבילו סוף סוף ראה קצת עולם יחד איתי.

אך לצערי זה לא עבד כי אנרגטית אנחנו שונים מאוד, וגם אותו מאוד אהבתי.

ואז הבחור הראשון חזר, כמעט התחנן שאני אחזור אליו, הציע לי את כל העולם, והוכיח לי שהוא השתנה, ופינק, והזמין, ופירגן...

אבל אני כבר התחלתי לצאת עם בחור חדש, שהיה לי מדוייק לזמן הזה, ואני מאוד רציתי את הבחור החדש והוא מאוד רצה אותי.

והבחור הראשון שהתלבט בהתחלה ואחר כך חזר.. כבר היה מאוד לא רלוונטי.

איזה כואב זה שמישהו לא רוצה אותך..

הוא עשה טעויות פאטליות בהתחלה ולא היה בסיס לעבוד כבר על המערכת יחסים, ועם הבחור החדש ראיתי עתיד לטווח הרחוק מאוד..

כלומר, לא משנה מה הוא עשה - הוא לא יכל להחזיק אותי, להכריח אותי להישאר איתו, במיוחד שאני כבר במקום אחר עם בחור אחר..

ועכשיו הקערה התהפכה.

אני עשיתי כל מיני טעויות עם הבחור החדש, טעויות פאטליות, טעויות שמאיה מלפני כנראה לא הייתה עושה.. טעויות של ילדה תלותית, ילדה עצובה, ילדה בוכה, ילדה שלא מוצאת שקט ונחמה בעולם ומביאה למערכת יחסים חדשה עצב כל כך גדול שהיה קשה מנשוא, גם עבורו.

וכל העצב הזה הוביל להתנהגויות, מצידי, מצידו, שלא פירגנו למערכת יחסים הזאת, וללא עזרה, ללא הכוונה, לא מהפסיכולוגית, ללא ידע שבכלל צריך פה עזרה או ייעוץ זוגי..

ההתנהגויות האלו לאט לאט כירסמו וכירסמו.

עד ששברו את הכלים, ואת הקערה מלמעלה.

ומכאן כבר לא הייתה דרך חזרה.

לא כי היא לא אפשרית.

אלא כי כבר אין רצון או יכולות להמשיך להכיל, ולהיות בסובלנות ואהבה.

וברגע שהוא המשיך הלאה, לא נותרה ברירה אלא לשחרר אותו.

כי אני יודעת כמה זה לא נעים שמישהו חוזר ומתעקש כשהרכבת כבר נסעה.

הדבר הזה הסתיים, ומת.

אֵבֶל נוסף בטווח של שנה.

ובתוך כל זה, כל הבלאגן, הרצון לנסות להישאר נאמנה לעצמי, לא להיות משהו שאני לא.. עולות המון שאלות ותהיות ללא תשובות.. לנסות להבין מי אני? ומה מותר לי? ומה מצופה ממני? כבת שבאֵבֶל? כבת זוג? כבת של אבא שבחיים? כאחות? כנכדה?

מותר להראות עצב? מותר ללכת למסיבות? מה מרגיש לי בפנים של הבטן..

ומתי אני מוותרת על עצמי למען הסביבה? ומתי אני לא מוותרת? מתי אני מרצה את הסביבה? והאם זה נכון לנסות להיות משהו שאני לא, רק בשביל להמשיך ולהחזיק במערכת יחסים שכל כך אהבתי?

לעולם לא אוכל להיות מישהי אחרת, כי זה הסיפור שלי, ואיתו אני אנצח.

אז מה עוד צופה לי החיים?

תהליך ארוך של התפתחות אישית,

תהליך ארוך של מכות רציניות לשק איגרוף,

עוד דמעות, עוד כאב, עוד ימים למצוא את הכוחות לקום ולתת את השרות הכי טוב שאני יכולה בתוך הכאב העצום.

למה אני משתפת את כל זה?

כי החיים לא פאקינג מושלמים!!

וברשתות החברתיות יש הרבה יותר שיתופים על היופי, על ההצלחות, על הישגים.. ורק בקבוצות סגורות תחת פרופיל אנונימי אנשים משתפים ושואלים שאלות קשות ואמיתיות של החיים עצמם.

כי החיים הם לא הקצה של ההצלחה.

החיים הם הדרך לשם,

ולהצליח להישאר על ההר,

וגם אם פתאום יש התפוצות הר געש,

זה ללמוד לטפס בחזרה.

ואני מזלי בתוך הכאוס שבפנים, התברכתי מאוד.

התברכתי קודם כל בבריאות, מזלי שאני כל כך בריאה, ואני מוכירה על הגוף שלי כל יום ואומרת לו תישאר כאן ככה ואל תבגוד בלי לעולם, או לפחות לכמה שנים טובות...

אבל אני יודעת שגם זה זמני, אז נעשה מה שאפשר כדי שיהיה לי כמה שיותר שנים של שקט.

והתברכתי במשפחה תומכת מאוד, מחבקת, אבא שאני יכולה לדבר איתו ולפרוק, סבתא שנותנת עצות של אישה ממרום גילה.

והתברכתי בחברים תומכים, שרואים את הכאב והחולשה שלי, ומציעים להניע אותי ולקום בבוקר, ואפילו באים לאסוף מהבית בשביל לגרום לי לראות קצת טבע.

והתברכתי בכלבה מתוקה מתוקה שמביאה את הפרצוף המרגיע שלה קרוב לפרצוף שלי ומנשנשת אותי.

וכל אלו מחזקים אותי יום יום,

נותנים לי ברגע של חוסר יציבות, בילבול, מסע כואב כדקירה בלב ובבטן, רגע של נחת ומזכיר לי שבעוד יום יהיה קצת יותר טוב, ובעוד שנה יהיה הרבה יותר טוב..

וכל מסע מתחיל מצעד אחד קטן, אבל העיקר להתקדם.

וחוויתי קשיים בחיים, חוויתי כמו כל אישה הטרדות למינהן, קשיים של עסקים, קשיים משפחתיים, ואת כולם עברנו.. וכולם נשארו זיכרון קטן מהעבר שסופו ללמד אותי לקח, שיעור, סיפור, ולהישאר שם כדי שאוכל להרים את הראשון ולצעוד לעתיד.

מה יהיה המסע שלי?

אני עוד חושבת על זה,

אני אמצא את היעוד שלי בעולם,

אם החזקתי עד עכשיו, אז יש לי עוד כמה שנים להיות כאן,

אז זה הזמן לתכנן רחוק.

ואני מאוד מקווה שהפוסט הזה יהיה דיוק של העתיד שלי.

ואם לא.. אני אתלבט יחד אתכם 😉