התאהבות בחו"ל

התאהבות בחו"ל, מה זה אומר..?

למעשה כל פעם שאני יוצאת מישראל אני מתאהבת מחדש, לפעמים במדינה שכולל בתוכה נופים מרהיבים, תרבות חדשה, אנרגיה אחרת באוויר ולפעמים התאהבות ממשית באנשים.

עכשיו, להתאהב במדינה זה קל, כי אפשר לחזור, לגור כמה חודשים, לבקר, וכל עוד הויזה מאפשרת אין בעיה סיבה לעזוב את האהבה.. במידה וכמובן ניתן להתפרנס ולחיות בכבוד..

לצערי הקורונה קצת עצרה לנו גם את זה, אני לדוגמה מאוהבת כרגע ב2 מדינות, בהודו ובאירלנד.

בשתיהן המצב של הקורונה בעייתי מאוד, רמת תחלואה גבוהה וחיים מסגר לסגר.

אבל זה עניין זמני, ההתאהבות תיהיה שם גם אחרי הקורונה וגם אם נלמד לחיות איתה לצידנו - האהבה לא תעבור, כי זאת אהבה למדינה.

והתאהבות בבן אדם? לא משנה אם זה בארץ או בעולם זה יהיה קשה, כי לדני אדם יש דעות, ערכים, הם זזים ממקום למקום ולא עושים בדיוק מה שאנחנו מצפים מהם.

ואני התאהבתי.. לא פעם או פעמיים בחיי, ובחו"ל גם כן לא מעט.

אני יכולה לפעמים להרשות לעצמי "ליפול" באהבה, ואחר כך להתרסק על הפנים.

וזה כל כך לא טוב, כי נפילה זה כואב מאוד.

ויש איזשהו קסם כזה בחו"ל, מן חיים של קומדיה רומנטית כזאת, שהכל נבנה בדיוק כמו שהיינו מצפים בסרט אמריקאי, עם התחלה מתוקה, איזשהו משבר וריחוק ואז הדבר הזה שגורם לו להבין שהוא טמבל ולחזור על ארבע עם סוויט אנד.

זה קורה, החיים פה הם כמו סרט כזה.

בסופו של דבר יש איזשהי אמת בסרטים, בני האדם היו צריכים לקבל השראה מאיפשהו בסוף.

וזאת תחושה ממכרת, לחפש את הריגוש, את השגעון כל פעם מחדש.

כמובן שצריך להיזהר, לא להיות טיפשה וללכת אחרי כל אחד, כי בסוף אלו החיים האימיתיים, ואין במאי שיגיד קאט אם משהו לא מסתדר.

אני רוצה בפוסט הזה לשתף אתכם בכמה רגעים "מסרטי קומדיה רומנטית" שחוויתי במסעותיי, את סרטי האימה אני אשאיר לפוסט אחר, פחות אופטימי, אם כי גם זה מעניין..

אז שנצלול?

התאהבתי בניו יורק [יולי 2021]

הגעתי לניו יורק, נחתתי בשדה התעופה והייתי בשוק תרבות ראשוני.

אני בלאסינג [במקום להגיד פאקינג, אני אומרת בלאסינג בשביל החיוביות תתרגלו] בצד השני של העולם בעיר הכי מפורסמת בעולם, הכי גדולה בעולם, הכי מטורפת ומדהימה.

ואני בלאסינג לבד.

ממש לבד.

ממש לבד ויכולה לעשות כל מה שבא לי - הכל.

לא מחוייבת יותר מידי לחיים האלה, לאף אחד, בקושי לעבודה בקושי לאנשים.

בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

לבד.

משהו בלבד הזה, משחרר משהו, חופשיות מוזרה, שקשה באמת להבין.

אין לי ילדים, הכלבה שלי אצל ההורים, ואני כאן לקרוע את העיר.

לבד.

הלבד הזה הוא משונה, כי בקלות נשאבתי לתוך החוסר רצון ל"עשות V" ולא למהר ממקום למקום, אני יודעת שהזמן שלי קצוב, בעיר ובעולם, אבל ללכת לבד למקומות קצת תיסכל אותי.

עצם זה שאין לי עם מי לחלוק את החוויה, זה כיאלו היא לא התגשמה ולא קרתה.

עכשיו אחרים מסוגלים לעלות סטורי על כל פיפס שהם עושים, לשתף את העולם הדיגיטלי בכל מנה אפילו הגרועה ביותר שהם אכלו, בשביל למלא איזשהו צורך, צורך של הביחד שחסר כל כך.

בשבילי, לשתף סטורי זה להראות לעולם שאני עדיין חייה, וזה באמת מעניין אנשים להצטרף אלי לטיול ברמה דיגיטלית.

אבל הלבד הזה עדיין שם, לפעמים צורם וצועק - תלכי להכיר אנשים כבר!!!

אז ניסיתי לפרסם בפייסבוק שאני מחפשת אנשים להסתובב ולהכיר, זה היה נחמד מאוד, בעיקר לדבר קצת עברית פתאום.

והנה הגיע היום המיוחל שהחלטתי לראות לאן הרגליים יקחו אותי, ואיזה מסע אני אראה היום, למרות החום המטורף של ניו יורק ביולי.

הגעתי לפארק שממנו לוקחים את המעבורות לפסל החירות, חיכיתי יפה בתור לקנות כרטיס והיי נגמרו הכרטיסים להיכנס לתוך הפסל, כמה מבאס, לא נורא, קונה כרטיס למחר.

מרוצה ומאושרת חוזרת לשבת בפארק, אוקי מה עכשיו? מה בחורה יפה וצעירה יכולה לעשות בעיר הגדולה?

חבר סיפר לי שיש מעבורת בחינם שאפשר ממנה לראות בנסיעה בה את פסל החירות, אז התחלתי לגשש איך מגיעים למעבורות הזאת, כשמצאתי אותה לא ממש ידעתי לאן היא לוקחת, אבל זה לא באמת משנה כי אין לי באמת התחייבויות ואני לבד, יאללה הולכת אחרי כולם.

באמת היה ממש נחמד לראות את פסל החירות מהמעבורות, וכשהגעתי לצד השני מסתבר שהגעתי ללסטטאן איילנד, ששם יש 2 היילטים, הראשון קניון אווטלט ענק עם מחירים פגז, ושתיים יש אנדרטה מטורפת לנספי אסון התאומים.

אחרי שמיציתי את מסע הקניות, שכמובן כלל בקושי קניות כי אני מטיילת עם טרולי קטנה ואין לי באמת מקום לחפצים נוספים, ביקרתי גם באנדרטה ונהנתי מהנוף לים.

ועכשיו מתחיל הסרט שלנו..

#מסעות #להגשים_חלומות #סיפורים