נדבר על המוות

אני רוצה לדבר על מוות

אבל אנשים לא אוהבים את זה

זה נושא כאוב

חד כיווני

אין קונטרול z כשמדובר במוות

וקשה לנו להבין ולקלוט

יום אחד לא ניהיה פה

ומכאן נובעת המסקנה שעלינו לחיות את חיינו

כמו שאנחנו רוצים לחיות אותם

ולא כמו שהסביבה רוצה שנחייה אותם

תשיגי עבודה מסודרת ותבטיחי לך פנסיה

אלו שני דברים שלא חייבים ללכת יחד או לנגוד אחד את השני.

אני יכולה לעבוד במה שטוב ומפרנס אותי ומספיק לי ומספק אותי.

ואני יכולה גם לחסוך לפנסיה ולדאוג לעתידי כאיזה מבוגרת.

אם אגיע לשם

ואם לא

שלפחות אסתכל אחורה ואגיד היו לי חיים נפלאים

ובמותי על קברי הם יגידו

היא ידעה לחיות, נהנתה, הגשימה את עצמה.

היו לה חיים מלאים.

לא חיכתה לסופש

לא חיכתה לחופשה

החיים הם חופשה בלתי מוגבלת

למה או או?

גם וגם.

והכל ממה שעושה לי טוב ולא פוגע באחרים.

לא זוכרת איפה שמעתי...

"על ערש דווי לא תתחרט על יום אחד שלא הלכת להתאמן"

להתאמן זה חשוב, 3-5 שעות בשבוע.

מה עם שאר 160 השעות האחרות?

לישון טוב ולהנות משנת יופי מפנקת, ארוכה, שלא קוטע אותה שעון מעורר שלא רוצים לקום אליו כי היום הולך להיות מבאס.

לבלות עם משפחה, שכל אחד יש לו את הפרקים והשריטות שלו, ולקבל אותם כמו שהם, באהבה, כי יום אחד הם לא יהיו, והכל יהיה זיכרון מתוק של פעם.

לבלות עם חברים טובים, במקום להרוויח עוד בונוס, עוד הערכה מהבוס, עוד נקודות בעבודה, בשביל לשבת עם חברה קרובה לשיחות נפש עמוקות.

מי בסוף יבוא להלוויה? מי יחזיק לך את היד כשעזוב את העולם?

הם האנשים שאנחנו צריכים להשקיע בהם.

ואם הם לא משקיעים בנו, מלבד משפחה, אני משחררת אנשים כפויי טובה ומכניסה לזמן המוגבל שלי אנשים שיודעים לתת, להעריך, ולקבל.

מוות, מתוק, ונפלא, מזכיר לנו שאנחנו כאן זמן מוגבל, וככה, אנחנו צריכים למהר, לעשות הכל, ולא לדפוק חשבון.

מזכירה לעצמי, מזכירה לכם.