החיים של לפני והחיים שאחרי

*החיים של לפני והחיים שאחרי - פרק מספר שקרכולשהו מהספר שאני כותבת.*

כשמישהו קרוב נפטר, אף אחד לא מכין אותנו לכך.

וזה חבל מאוד.

השיח עם מוות הוא מעט טאבו, או במקומות מסוימים אפילו ממש טאבו.

לא מדברים על הרגע המתקרב..

לא משתפים בחששות ומחשבות..

ודווקא האחרי הוא עולם ומלואו, ובדת היהודית יש הלכות מכאן ועד בבל.

7 ימים

30 יום

11 חודש

12 חודש

13 חודש בשנה מעוברת

וכל שנה אזכרה.

בדתות אחרות זה אפילו יותר "גרוע" ההתעסקות במוות היא כל כך שולית, שחברה סיפרה לי שאחרי שאחותה נפטרה הם זכאים מהעבודה ל3 (!!) ימי חופש בלבד!

וכמובן שאין להם שבעה וכל הדברים האלו..

טומנים באדמה, או מפזרים את האפר וזהו.

מה עם האבל? איפה יש לו מקום?

החיים של לפני והחיים של אחרי.

אני מרגישה שלפני - הייתי מאושרת.

הייתי תמימה ומאושרת.

באמת באמת באמת מאושרת.

הוכרתי תודה להוריי שיש לי את שניהם.

הוכרתי תודה על החברים הנפלאים בחיי.

הוכרתי תודה על השפע שנכנס לחיי.

הוכרתי תודה שיש לי כלבה טובה ומחונכת.

הוכרתי תודה על הקורת גג מתחת לראשי.

הוכרתי תודה לזוגיות שהתגלגלה בזרימה.

הייתי באמת מאושרת.

ולפחות זכיתי להיות מאושרת, גם אם זה היה לחודש בערך..

כי זאת תחושה מדהימה, תחושת סיפוק, תחושה שאני במקום הנכון ובאמת נהנת מכל רגע.

זכיתי לדעת מה זה להיות מאושרת.

עד שהכל קרס ביום אחד.

אני בטוחה שביום שבוא התחילת המלחמה יש הרבה שיוכלו להזדהות עם התחושה.

רגע אחד הכל מושלם.

רק רגע קטן אחרי - כל העולם מתמוטט.

רק אתמול הכל היה טוב.

רק אתמול..

רק לפני שעה..

רק לפני דקה..

זה הלפני ואחרי.

מי שהייתם לפני, ומי שאתם אחרי זה משהו אחר.

משהו השתנה.

האושר כבר לא יהיה אותו אושר.

כשאדם שחשוב לנו מכל - לא נוכל לשתף אותו ברגעים הטובים.

וזה לא מפצה לדבר עם אחרים.

זה לעולם לא יהיה אותו דבר.

אני מרגישה שהלוואי שהייתי עושה יותר, כשהייתי הבן אדם שלפני, זאת שיש לה אנרגיות לקום בבוקר, להמציא דברים, ליצור, לקדם, לאכול בריא, לעשות הרבה ספורט, כל הדברים הטובים.

כי אז אולי הייתה תשתית חזקה יותר ליום שאחרי.

ואני רואה יזמים שמאבדים מישהו קרוב ויום למחרת עסקים כרגיל, כמו אצל הדתות האחרות.

אבל אצלי לא, לי לקח שנה "לחזור לעצמי". לבסיס של האופי האמיתי שלי. ועדיין תחת כל צחוק מתגלגל יושב לו עצב קטן ועמוק.

כל אחד יש לו קצב שונה, להתמודדות עם אובדן, עם אבל, ואין טוב או רע.

אבל יש דבר אחד - אנחנו לא יודעים איפה אנחנו בסקאלה עד שזה קורה לנו.

אנחנו לא יודעים איך נגיב ביום ש..

אנחנו לא יודעים איך נתמודד...

אנחנו רק יודעים שאפשר לנסות ואולי ללמוד, אולי להתכונן, אולי לשנות את ההתנהלות שלנו היום כדי שניהיה יותר חזקים אחר כך.

רק בשנה האחרונה למדתי באמת את המשמעות של "שינוי החשיבה" כל פעם שדיברו לידי על מיינדסט ואימון מנטאלי רציתי שיאללה יתקדמו ונדבר תכלס.

היום אני מבינה הרבה יותר את המשמעות.

היום אני מבינה מה זה להיות בדיכאון, איך זה מרגיש שאין טעם לחיים, שלעשות פעולות קטנות כמו לקום בבוקר זה מייאש מאוד. מצד שני מעולם לא הייתי בן אדם של בוקר אז אולי זאת לא דוגמה טובה במקרה שלי..

פעולות קטנות כמו לחתוך סלט, אוקיי?

ללכת לטיול עם הכלבה, להתקלח ולחפוף, לבחור להיות בעשייה.

לפני ואחרי.

תהנו ותודו על מה שיש לכם היום.

אם אתם קוראים את מילים אלו ויש לכם עדיין שני הורים אתם ברי מזל. ואם אתם בקשר טוב איתם - זה הזמן להגיד להם שאתם אוהבים אותם.

תנצלו ימים אנרגטיים לעשייה משמעותית.

תזכרו שהזמן עובר, לא מחכה לאף אחד.

וכמו שהזמן "עזר" לנו כשרק חיכינו כבר להשתחרר מהצבא כי "לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן".

אז גם ההורים שלנו, הקרובים שלנו, מזדקנים מיום ליום, תעריכו את השהות שלכם איתם, תשימו את הטלפון בצד כשאתם איתם ותיהיו באמת נוכחים בשהותם. תעריכו את הבריאות שלכם ואת הדרך שאתם עושים בדרך למטרות הגדולות.

כל המשפטים של "אמא שלך תמיד איתך, היא שומעת אותך, את יכולה לדבר איתה" זה נחמד אם אפשר לתקשר לעולם הבא.

אבל אתם יודעים מה יותר נחמד?

חיבוק דוב אימאי ומוחץ כזה שרק רציתי להשתחרר ממנו כי זה כאב.

לילה טוב ❤️

*נכתב כאחד מהפרקים לספר, ומשתפת אתכם.

יש התקדמות כרגע עומדת על 20,000 מילים מתוך 40,000!