פוס משחק ב2016

*זהירות חפירה*

ואוו.. אפשר לעשות פוס משחק?

אז כן, הנה.. סוף סוף הגיע הזמן ל"חישוב מסלול מחדש"..

אז מה היה לנו בכמה שנים האחרונות?

לפני שש שנים בערך סיימתי תיכון, כפי שהאידיאל החברתי לוחץ, אחרי 12 שנות לימוד. עשיתי כל מה שדרשו ממני המבוגרים לעשות- בגרות מלאה כמובן, אפילו בציונים די טובים. הרחבתי ספרות ותלמוד וקצת תאטרון [כי שנתיים לא הולך ברגל] ונהנתי מכל רגע בלימודים האלו, נהנתי מאוד. התנדבתי במועצת נוער העירונית, המחוזית וארצית, הייתי מדריכה בצופים וגם במשצ"ים/משב"ים, התנדבויות בעיר בקהילה, בתיכון ומה לא.. יצאתי עם חברים וחברות, מסיבות וצחוקים... ואפילו ציירתי קצת.... הא ושלא נשכח שעבדתי במקדולנדס והייתי אחראית משמרת, אבל כזאת נחמדה שקשה לה לומר לאנשים מה לעשות.

ואז בערך שבועיים אחרי הבגרות האחרונה הכל הפסיק, צעד ראשון לבגרות באמת- התגייסתי לצבא, אז אולי לא בדיוק "צבא" כי הייתי בקד"צ וגם שם סיימתי בציונים סבבה לגמרי, והכרתי בנות נפלאות והייתה חוויה מאוד מיוחדת.

כשבועיים אחרי שנגמר הקד"צ התגייסתי באמת, כל הבקו"ם והשטויות..

במשך השנתיים האלו היו עליות ומורדות, פעם כיף פעם פחות, פעם מנסה לשלב עבודה בצבא ופעם לא.. חנק מגעיל כזה שאת תקועה במקום, ולפעמים דווקא הזדמנות להכיר אנשים חדשים לאהוב ולצחוק איתם.. המתנה הכי גדולה מהצבא היה התובנה שאני אף פעם לא אשים את עצמי במקום שלא טוב לי בו- אף פעם.

השתחררתי בתחילת אוקטובר, מאושרת, יוצאת לעולם הגדול.

אבל מה עכשיו? לאן הולכים?

שבועיים אחרי השוק הגעתי לחוג למיסטיקה ורוחניות בצפת, כן, בצפת.

לא הייתה דילמה, לא הייתה מחשבה שנייה, הייתה זרימה מדהימה.. מקבלת שנה על חשבון המדינה, טרמפ מהבית ישר ללימודים, אנרגיות חיוביות, וסיפוק למוח שרק חיכה כבר ללמוד וללמוד ולהיחשף לדברים חדשים בעולם הגדול.

התחלתי ללמוד לתואר ממש כמו "הדברים האלה של הגדולים"..

בשנה הראשונה לתואר היה לי רצון עז לגור בצפת, לצאת קצת מהבית, לשנות אווירה ולהיות באמת "גדולה", ובאמת בשנה השנייה יצאתי מהבית לגור בדירה בצפת, שוב, כמו החיים, עליות ומורדות.. פעם היה כיף ופעם סבל.. פעם הקור של החורף דיכא אותי ופעם הרגשתי שאני מטיילת באירופה.. אבל מה שבטוח למדתי המון על עצמי ועל האהבה שלי לשקט שלי, ללבד שלי.

בסוף השנה השנייה זכיתי בחופש שלא היה לי מאז היסודי.. חודש שלם בהודו, בלי שיגידו לי תעשי ככה או ככה, לבד אבל ביחד.. מי שהיה בהודו יכול להבין את החופשיות שהמקום מאפשר לישראלים המטיילים.. מדהימה ויפיפייה.. התאהבתי בהודו.

כשנחתתי בארץ נפלה עלי מכה, התערער עולמי ולא ידעתי אם אני ממשיכה לשנה אחרונה לתואר, המון מוקשים בדרך שהייתי צריכה לבחור אם אני נלחמת או בורחת.

פעם ברחתי ופעם נלחמתי, אבל בסופו של דבר לא וויתרתי.

מבחינת הלימודים הייתה לי שנה קשה, לא מאוזנת, לא ברורה..והמון עצבים.. מבחינת עבודה, העסק שלי פרח, פתחתי באופן רשמי עסק שלי "של מאיה לי", שאני מוציאה קבלות ממש "כמו הגדולים!" וסגרתי עבודות, וקידמתי, ופרסמתי ושמחתי...

והנה היום, באופן רשמי הגשתי את המטלות האחרונות לתואר, ועוד מעט תהיה גם תעודה..

אז מה עכשיו?

מה עושים בחיים הגדולים האלו?

אני בחורה דינמית, וקשה לי עם משרה מלאה, להגיע בכל יום לאותו מקום, לעשות את אותו הדבר.. מרגישה שזה תוקע אותי שאני לא בנויה לזה. שונאת להיות כמו עץ תקועה במקום, מוגבלת באפשרויות..

אני אוהבת ציורי פנים וגוף, אבל אני חסרת סבלנות, אם כי לפעמים אני יכולה להיכנס לזה ולצייר שעות.. אני אוהבת לטייל בעולם, ולהכיר אנשים חדשים, תרבויות חדשות מרתקות אותי.

אני סקרנית, אוהבת לחקור, לשאול למה, וללמוד דברים חדשים, זה מפריע לי להתמקד בדבר אחד, אבל אני עדיין מצפה ליום הזה שיהיה לי זמן לשבת ולקרא כל מה שהיי פעם רציתי לקרא.

אני אוהבת את העובדה שהכל עוד לפניי, שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, לא בגלל שאני צעירה, אלא בגלל שאני מאמינה בעצמי שברגע שאני אדע, אני אמצא את הדרך, ואני אמצא את התשוקה והמוטיבציה.

"אז מה את רוצה לעשות כשתיהיי גדולה?" המבוגרים שואלים.

יש לי קצת כיוונים, יש לי אהבות ויש לי קצת רצונות..

אבל תכלס, מה אני רוצה?

אתה יודעים מה אתם רוצים?